''ההסטוריונים החילונים לא יכלו להשלים עם העובדה שרבנים חרדים מזוקנים ומיושנים קידמו יוזמות רבות מעוף שהחלוצים והקיבוצניקים לא העלו בדעתם''

מה אומרים לכם השמות – ג'ורג' מנטלו, מייק טרס, ד''ר יעקב גריפל, רֶחה שטרנבוך, רֶני רייכמן ויוליוס סטיינפלד? ספק אם מישהו מחוץ למעגל המשפחתי היה מתוודע לשמות הללו המקפלים בתוכם כמה מספורי ההצלה הדרמטיים ביותר בתקופת השואה, אלמלי החליט ההסטוריון ד''ר דוד קרנזלר להסיר את הלוט מעל אחד הפרקים המפוארים, אך הפחות מוכרים, של הפעילות הצבורית החרדית בימי השואה.

ג'ורג' מנטלו, למשל, היה יהודי יליד רומניה, נצר למשפחת רבנים ובעצמו היה יהודי שומר מצוות, שהניח בצד את עסקי הטקסטיל שלו והתישב בז'נבה בשנת 1942 בתפקיד הקונסול הכללי של מדינת אל סלבדור בשוויץ. מעמדו הדיפלומטי העניק למנטלו גישה לאחד ממכשירי ההצלה החשובים ביותר שעמדו לרשות פעילי ההצלה בימים ההם: דרכון דרום אמריקאי. זמן קצר קודם לכן גילתה פעילת ההצלה השוויצרית רחה שטרנבוך כי הנאצים, מטעמים שונים, מכבדים את הדרכונים הללו ונמנעים מלפגוע בנוסעיהם היהודים. הצרה היתה שמחירו של המסמך מציל הנפשות – בין 500 ל – 3,000 פרנקים שוויצרים – היה גבוה מכדי שיהווה אופצית מילוט מעשית עבור הצבור הרחב.

תחת הכוונתו של הקונסול היהודי הנמרץ שכרה השגרירות הסלבדורית בנין נפרד בו פעל מפעל דרכונים ענק בסיועם של סטודנטים יהודיים והונגריים שידעו כיצד לאיית נכונה את השמות ההונגריים הקשים להגייה של היהודים הנרדפים הנמצאים מעבר לגבול. מאלפי הדרכונים ג'ורג' מנטלו הפיק והחתים בשיטת הסרט הנע (לפי אחת ההערכות הנפיק מנטלו כעשרת אלפים דרכונים), נשלחו חנם אין כסף אל מעבר לגבול מתוך תקוה שיגיעו לידים הנכונות ויספיקו להציל מישהו. הפעילות הדיפלומטית הלא שגרתית הזאת העניקה הגנה לאלפי יהודים שהשיגו את הדרכונים עצמם או הצליחו לזייף בעצמם דרכונים דומים. מספרם הרב של הדרכונים הסלבדורים המחולקים חנם שבר גם את המחירים בשוק הדרכונים מה שאפשר למעגלים נוספים של יהודים להשיג את המסמך היקר.

עצרו את הרכבות

פעילות זו היתה רק מבוא למה שהיה קרוב לודאי נסיון ההצלה המדהים והמוצלח ביותר שנעשה במהלך השואה. בשלוב של יוזמה, תושיה, מסירות נפש ואכפתיות שאינה יודעת גבולות, הצליח מנטלו, כמעט לבד, לדומם את מנועי רכבות המות שבמהלך החדשים הקודמים הסיעו יהודים אל מותם בקצב של 12,000 נפשות ליום.

ספור ההצלה הזה נפתח עם בריחתם של שני יהודים סלובקים ממחנה ההשמדה אושויץ, אלפרד ווצלר ורודולף וורבה (שנפטר לפני שבועיים). השנים יצרו קשר עם המחתרת היהודית הסלובקית בראשותו של הרב מיכאל בר וויסמנדל זצ''ל והעבירו לידיו עדות מפורטת וראשונה מסוגה על הזועות המתרחשות בתוככי מחנה ההשמדה. השנים גם ספרו על ההכנות הנרחבות שהנאצים עורכים כדי להכשיר את המחנה לקליטת מליון יהודי הונגריה שעד אז חיו בבטחון יחסי. אחרי שתיחקר אישית את שני הנמלטים הכין הרב וויסמנדל תמצית מקוצרת של העדות בשפה העברית אליה צרף את בקשתו המפורסמת להפציץ את תאי הגזים ובפרט את מסילות הרכבת המוליכות למחנה המות.

עותקים רבים של העדויות הללו שכונו 'פרוטוקולי אושויץ' הגיעו לידי בעלות הברית שהטמינו את התאורים קורעי הלב עמוק בתוך מגירותיהם ולא נקפו אצבע. מנטלו החליט שחיבים לעשות מעשה. הוא שיגר שליח דיפלומטי שהצליח לחדור לתוככי הונגריה ולפגוש מנהיגים יהודים שחשפו בפניו את האמת הנוראה אודות שרידי יהדות הונגריה הנשלחים בקצב מזורז למחנות ההשמדה. מנטלו מיהר להחתים על המסמכים הללו שורה של אנשי דת נוצריים ידועי שם שהביעו אמון בעדויות והוקיעו את המעשים הנוראיים. חמוש במסמכים הללו פתח מנטלו במסע תקשורת של איש אחד. כדי לעקוף את הצנזורה השוויצרית שהקפידה עד אז למנוע פרסומים שליליים אודות הנאצים פנה מנטלו לוולטר גרט, סוכן מודיעין בריטי שישב בשוויץ והחל להפציץ את מערכות העתונים ואת השגרירויות הזרות בעשרות מברקים ארוכים בהם פירט את הזועה המתחוללת בהונגריה.

לקמפיין הפרסום הזה היו תוצאות דרמטיות. בבטוי נדיר של זעם צבורי יצאו 400 עתונים שוויצרים בכותרות ענק שספרו על טבח היהודים. גופים ממשלתיים שעד אז העדיפו להתעטף בשתיקה לא יכלו להשאר אדישים מול הלחץ הצבורי הגובר והולך. הנשיא רוזוולט שלח אזהרה תקיפה להונגריה להפסיק מיד את מעשי הגרוש וכמוהו עשה גם האפיפיור 'פיוס העשירי' ומלך שבדיה 'גוסטב החמישי'. זה האחרון שיגר בעקבות כך את וולנברג להונגריה כנציגו המיוחד. הבריטים גינו לראשונה את מעשי הגרמנים והזהירו אותם כי בסיום המלחמה יועמדו לדין כפושעי מלחמה. אפילו הצלב האדום שעד אז סרב לראות במצוקת היהודים בעיה מיוחדת התעורר לפעולה.

מנטלו עצמו דאג ללבות ללא הרף את להבות הזעם. אחת ליומיים הוא אסף את הכותרות העדכניות של העתונים המגנים את הברבריות הנאצית ושיגר אותם לשגרירות הגרמנית בברן. לכל חבילה צירף אזהרה שיום הדין קרב ובא והגרמנים עתידים לשלם בקרוב את מחיר מעשיהם הנפשעים. הפקידים הנאציים הנזעמים ניסו לשים קץ לקמפיין התקשורתי של מנטלו אך ללא הצלחה. אפילו משרד התעמולה הנאצי נאלץ בסופו של דבר להתיחס לפרסומים.

התוצאה המידית של פעילות זו היתה הפסקה כמעט מוחלטת של גרוש היהודים מהונגריה. יהודים עוד המשיכו להרצח ברחובות בודפסט, אבל המשלוח היומי המאסיבי של יהודים למחנות ההשמדה נפסק לצמיתות. כמאה אלף יהודים שעדין נותרו בבירה ההונגרית ועוד כמאה אלף נוספים שהסתתרו ברחבי המדינה, נותרו בחיים. (ספור המעשה מובא בהרחבה בספרו של ד''ר קרנזלר: ''האיש שעצר את הרכבות לאושויץ'').

''מי יכול לישון כשאלפי בני אדם נרצחים''?

מנטלו לא היה יחיד. במקביל לפעילותו הנמרצת על אדמת שוויץ, פעלו בקדחתנות עוד מאות פעילי הצלה בניו יורק וושינגטון, לונדון, פריז, ליסבון, שנחאי, טוקיו ובתוככי השטח הנאצי הכבוש עצמו. הם היו מוכנים להפר כל חוק, לרמוס כל תקנון, להתעלם מהנחיות דיפלומטיות, לגנוב גבולות, לשחד פקידים, להבריח כסף, להוליך שולל פקידים נאציים, להפגין, לצעוק, ללחוץ ולעתים, באין ברירה אחרת, לבכות בפני בכירי השלטון בתקוה שהדמעות ימיסו את לבם. הם היו נכונים לסכן את רכושם, חירותם, גופם ואף את חייהם, אם הדבר רק יסייע להציל עוד נפש יהודית אחת. בהתנהגות זו היו פעילי ההצלה הדתיים והחרדיים שונים מאד מעסקני הממסד היהודי הכללי והציוני שלא אחת הפגינו אזלת יד, חוסר מעש, אדישות, קוצר ראות, חשבונאות מפלגתית ודקדקנות מיותרת שהכשילה יוזמות הצלה רבות.

אופייני לחילוקי הגישה הקוטביים הוא דו השיח הבא שהתקיים בין רחה שטרנבוך לסאלי מאייר, יהודי מתבולל ששימש כנציג ארגון הג'וינט בשוויץ והיהודי בעל ההשפעה הרבה ביותר במדינה. קודם לכן דווח לשטרנבוך אודות שני פליטים בלתי חוקיים, האחים בלום, שנלכדו בידי משמר הגבול השוויצרי ואשר עמדו להיות מגורשים חזרה למחנה רכוז אם לא תינקט פעולה מידית.

''פראו שטרנבוך'', הסביר מאייר במתינות, ''אני מכיר אותך היטב. את אזרחית שוויצרית טובה ופטריוטית ולבטח את מכירה את החוק השוויצרי. אסור לך להפר את החוקים הללו. אין ברירה אלא לשלוח את הנמלטים הללו בחזרה אל מעבר לגבול''.

''הרר מאייר'', השיבה שטרנבוך בזעם כבוש, ''ברור שאתה אינך מכיר אותי. אני אמא יהודיה. החוק השוויצרי אינו מענין אותי. מה שאני יודעת הוא שעל פי התורה חובה עלינו להציל את הנערים הללו. אם תסרב לעזור לי אינני מעוניינת לראות אותך שוב''!.

כמה אלפי ק''מ מערבה משם בוושינגטון הבירה ישב שר האוצר האמריקאי, היהודי המתבולל הנרי מורגנתאו וזע על מקומו בחוסר נוחות בעוד הרב קלמנוביץ' פורץ בבכי במשרדו ומתחנן שיפעל להצלתם של 2,238 היהודים הכלואים במחנה המעצר 'וויטל' בצרפת. הכנות והמסירות המוחלטת של הרב החרדי השפיעו עמוקות על בכיר השלטון האמריקאי הזה והפכו אותו לאחד האישים הפעילים ביותר בממשל רוזוולט בקדום יוזמות הצלה.

בהזדמנות אחרת הבחין חבר קונגרס רב השפעה בשם עמנואל סלר כי השעה מתאחרת והציע לרב מנדלוביץ' לחזור אליו למחרת היום כדי להמשיך ולטפל בהצלת קבוצת יהודים. ''אולי כדאי שנישן על זה'', הציע הקונגרסמן. ''לישון''?, נדהם הרב קלמנוביץ', ''מי יכול לישון כשאלפי בני אדם נרצחים בכל יום''?. ''באותו לילה'', כתב סלר ביומנו האישי, ''חלמתי שהרב הזקן עומד על סלע איתן בלב האוקינוס הסוער והמוני אנשים מפלסים את דרכם בתוך המים כדי להגיע לסלע הזה''.

''מה שמפליא ביותר'', אומר לנו ד''ר קרנזלר, ''הוא שכל האנשים הללו שהצליחו להציל יותר אנשים מאשר הארגונים הממוסדים היו קודם לכן אנשים שגרתיים לחלוטין. היו בהם אנשי עסקים מצליחים, ראשי ישיבה, בעלי חנויות ועקרות בית. רחה שטרנבוך, למשל, שהצליחה לשחד פקידים נאציים בכירים ולהציל אלפי יהודים, היתה קודם לכן עקרת בית רגילה. לא היתה לאנשים הללו כל הכשרה דיפלומטית או אקדמית ובכל זאת הם הצליחו לעתים להזיז הרים ולעשות את הבלתי אפשרי במקום שבהם גופים רשמיים עשו מעט מאד או מאומה''.

הצלת נפשות כערך עליון

כל פעילי ההצלה האורתודוקסים הללו היו חלק מרשת בינלאומית קטנה אך רבת מעוף שהקיפה עולם ומלואו. בארה''ב הם היו מאוגדים ב'ועד ההצלה' של 'אגודת ישראל' בראשות הרב אהרן קוטלר, הרב אברהם קלמנוביץ, מייק טרס ואחרים. בהונגריה הם התכנסו סביב דמותו הדינמית ורבת ההשראה של הרב מיכאל בר וויסמנדל ו''קבוצת העבודה'' שפעלה לצדו. פעילים נוספים עבדו בבריטניה, פורטוגל, גיברלטר וילנה, איסטנבול ובכל מקום שהיה סכוי להשפיע על מישהו או משהו.

''מה שתמיד ענין אותי לדעת'', אומר קרנזלר, ''הוא מה גרם למנהיגות האורתודוקסית, ראשי ישיבות ופשוטי עם, לנהוג אחרת מכפי שנהגו הרוב המכריע של יהודים בעולם החפשי? מה הניע מגזר שלם, שבאותם הימים היה חסר כח פוליטי ופיננסי, להאבק בממסד יהודי אדיש ובממשלות עוינות? מדוע דוקא אותן דמויות של יהודים שומרי מצוות שבות ומופיעות בכל יוזמת הצלה משמעותית בימי השואה''?. לשאלות הללו הקדיש קרנזלר חלק נכבד מספרו 'דם אחיך', הספר הראשון שניתח את פעילות ההצלה החרדית באופן מקצועי ואקדמי.

מסקנות המחקר שלו מאלפות. ''אי אפשר להפריד בין המעשים שנעשו לאידיאולוגיה שליוותה את הפעילים. פעילות ההצלה החרדית נבעה במישרין מתפיסת עולם יהודית שרשית המעמידה בראש סדר העדיפויות את הערך של 'פקוח נפש' '' הוא אומר, ''בנגוד למנהיגות החילונית שהטמיעה צורת חשיבה גויית והתבטלה בפני שליטים, 'האורתודוקסים' פעלו מתוך סולם ערכים יהודי קלאסי. בעוד הגופים הציוניים העמידו בראש את הקמת המדינה הציונית והמנהיגות היהודית אמריקאית העמידה בראש את הצלחת המאמץ המלחמתי הכללי, 'האורתודוקסים' העמידו בראש דבר אחד בלבד – כיצד ניתן להציל עוד נפש יהודית אחת''.

רק החרדים הפגינו

מקומם של גבורי ההצלה החרדיים נפקד כמעט מכל ספרי ההסטוריה הכלליים של תקופת השואה. ''עבור ההסטוריונים החילוניים הפעלתנות החרדית המדהימה מהווה בעיה. הם מתקשים להאמין שרבנים חרדיים מזוקנים ומיושנים העלו רעיונות וקידמו יוזמות רבות מעוף שהחלוצים והקיבוצניקים לא העלו בדעתם'', אומר קרנזלר.

''אותה סטיגמה של 'החרדי הבטלן' הכשילה רבות מיוזמות ההצלה האורתודוכסיות. המנהיגות החילונית התקשתה לקחת ברצינות את החרדים המיושנים''. ההסטוריון החילוני הנודע יהודה באואר כתב באחד מספריו כי ''מוזר שרעיון כה הגיוני כמו הפצצת מסילות הרכבת לאושויץ כדי למנוע את רצח יהדות הונגריה צץ לראשונה דוקא במחו של רב חרדי קיצוני, אך זוהי המציאות''. בקרב חוקרים רבים זו עדין הגישה השלטת.

אבל האמת היא בדיוק להפך. דוקא בגלל שאותם מנהיגים חרדיים היו קשורים לערכי התורה ה''מיושנים'' הם פעלו יותר, השתדלו יותר והשיגו תוצאות חסרות פרופורציה למשקלם הפוליטי או לאמצעים הכספיים העלובים שהיו ברשותם. ''ההפגנה היחידה שנערכה נגד טבח היהודים באירופה התקיימה בוושינגטון בערב יום כפור והשתתפו בה 400 רבנים מ'ועד הרבנים' ו'ועד האדמו''רים'. הנשיא רוזוולט נלחץ מהמפגינים וחמק מהכניסה האחורית של הבית הלבן כדי שלא יאלץ לפגוש בהם. בשעתו שאלתי את פיטר ברגסון, ממארגני ההפגנה, למה הזמנת להפגנה רק רבנים אורתודוכסים. תשובתו היתה: הזמנתי את כולם, ציפיתי שבהפגנה ישתתפו 5,000 אנשי דת, אבל רק האורתודוקסים טרחו להגיע''.

''נתקלתי בתופעה הזאת שוב ושוב'', מספר קרנזלר, ''בשעתו ערכתי את אחד הראיונות המרתקים ביותר שקיימתי מעודי עם פיטר ברגסון, איש הציונות הרוויזיוניסטית שהיה אחד הפעילים הציונים הבודדים שניסה בכל כחו לעורר את דעת הקהל האמריקאית [והוא הוחרם ונודה בשל כך בידי הממסד היהודי המאורגן]. בשעתו שאלה אותו ההסטוריונית לוסי דווידוביץ': 'למה היית שונה מכולם? למה דוקא אתה צעקת?'. תשובתו היתה: 'תשאלי את כל האחרים למה הם שתקו'. אבל כשאני פגשתי אותו אמרתי לו: 'אני יודע את התשובה האמיתית לשאלה הזאת. אתה פעלת וזעקת משום שעד גיל 18 היית בחור ישיבה בישיבת 'מרכז הרב', משום שינקת מאביך ומדודך אהבת ישראל שרשית [ברגסון היה אחיינו של הראי''ה קוק]. זה שנעשית חילוני לא השכיחה ממך את שרשיך'. הוא שתק והסכים עם הדברים''.

הרב שמע והתעלף

לשואה הוא קשור באופן משפחתי. מי שעתידה להיות אשתו היתה ברכבת שכונתה 'רכבת קסטנר'. גיסו היה בין בחורי ישיבת 'מיר' שנמלטו לשנחאי. אחיו היה עוזרו הצמוד של הרב קלמנוביץ ב'ועד ההצלה' של 'אגודת ישראל'. ''אחי היה נוכח בחדר בשעה שהתקבל 'מברק שטרנבוך', המסמך שחשף לראשונה כי החל גרוש יהודי הונגריה. הרב קלמנוביץ' שמע את הדברים והגיב בצורה אינסטינקטיבית לחלוטין – הוא התעלף. את המשך השיחה נאלץ אחי לקיים בעצמו''.

גם האופן שבו הגיע 'מברק שטרנבוך' אופיינית לאופן שבו פעילי ההצלה האורתודוכסים היו מוכנים לנסות כל דרך כדי להציל נפשות. כדי לעקוף את הצנזורה נשלחו המסמכים הגורליים באופן בלתי חוקי בתוך הדואר הדיפלומטי הפולני, מעשה שיתר הארגונים היהודיים נמנעו מלעשותו.

חרף הזיקה המשפחתית הוא כמעט ולא הכיר את הספורים שמאחורי הדמויות המרכזיות שפעלו בחזית ההצלה החרדית. ''לימים כשחקרתי את הדברים, אספתי מסמכים וערכתי ראיונות התחוור לי שלא היתה יוזמת הצלה קטנה או גדולה שפעילים או גופים חרדיים לא היו מעורבים בה בצורה כזו או אחרת. נדהמתי. מימי לא ספרו לי על כך. החלטתי שמוכרחים לתקן את העול ההסטורי''.

הוא שולף מספרים, תאריכים, נתונים ושמות ערים במיומנות מפליאה. כמעט כל המסמכים אותם הוא מזכיר במהלך השיחה מצויים אצלו במקורם או בצלום. במשך השנים עלה בידו לצבור מעל 25,000 מסמכים הסטוריים העוסקים בהיבטים שונים של השואה וההצלה החרדית, מצוי אצלו אוצר בלום של אלף ראיונות מוקלטים של אישים שהיו מעורבים בהיבטים שונים של הפעילות הזו. לא אחת משמשים אותו המסמכים הללו כדי לתקן שיבוש או סילוף של ההסטוריונים החילונים. ''בשנים האחרונות מתחילים יותר הסטוריונים להכיר בתרומה החרדית היחודית למאמצי ההצלה אבל עדין קיימת מגמה לגמד תרומה זו כאלו עסקה רק במה שנוגע לצבור החרדי ולא הקיפה את הצלת היהודים כולם''.

אם צריך לדרג את פעילי ההצלה לפי חשיבותם, אומר קרנזלר, הרי שהרב וויסמנדל נצב במקום הראשון. ''הוא היה איש גאוני ומדהים במלוא מובן המלה. גדול בתורה וענק ההצלה. כל כמה שאני לומד עליו יותר וקורא מסמכים העוסקים בו גדלותו הולכת ורבה בעיני''. מפליא להווכח שהרב וייסמנדל עמד מאחורי שלש התפתחויות מכריעות במאמצי ההצלה של יהדות הונגריה. ''הוא היה הראשון שהצליח להשתמש בשוחד כדי לעכב את גרושם של רבבות יהודים במשך חדשים ארוכים מה שהניח את היסוד לתכנית אירופה השאפתנית יותר שבאה בהמשך. הוא נמנה בין הראשונים שהפיצו בעולם את העדויות המדויקות על המתחולל באושויץ ודבריו שהועברו לגופים חרדיים עוררו הד יותר מכל יתר הפרסומים. הוא גם זה שהכה ודחף את רעיון הפצצת מסילות הברזל רעיון שלמרבה האסון לא בוצע''.

בקרוב הוא מקוה להוציא ספר מקיף, אולי בשני כרכים, שיכיל תאור מחקרי מקיף ומפורט מאין כמוהו של פעילות ההצלה החרדית בכל רחבי העולם. הוא היה רוצה לצרף גם כרך מיוחד שיכיל מסמכים נדירים בעלי ערך הסטורי.

''אחד הדברים המענינים שגיליתי'', הוא מספר, ''הוא שהיה מאמץ נאצי מיוחד לאתר ולרצוח את גדולי התורה באירופה. תאר לעצמך, שהיתה הנחיה מיוחדת של מושל פולין הנאצי למנוע מהרבנים להמלט מאירופה, משום שאחרת הם יחדשו את עולם למוד התורה באמריקה. זה מה שהטריד אותם''.

תעלומה יפנית

העסוק האקדמי של ד''ר דוד קרנזלר בשואה החל כמעט במקרה. ''היה לי אז מרצה שמאד אהבתי לשמוע שהעביר קורס על התרבות וההסטוריה של המזרח הרחוק וכך רכשתי בלי כונה רקע אקדמי בתחום שאין לו לכאורה כל קשר ליהודים או יהדות. מאוחר יותר כשהתחלתי להתעמק בנושא השואה נזכרתי בספורים שהייתי שומע מגיסי על קורות היהודים שנמלטו בימי השואה ליפן ולסין. החלטתי לשלב את שני התחומים בעבודת הדוקטורט, כך קרה שכתבתי את הספר הראשון והמקיף ביותר שנכתב עד היום אודות 16,000 הפליטים היהודים שחיו בימי המלחמה בשנחאי''.

שנחאי היתה יעד מבוקש עבור פליטים משום שכעיר בינלאומית היא היתה אחד המקומות הבודדים על פני הגלובוס שניתן היה להכנס אליהם ללא ויזה. מה שמוזר ומתמיה יותר היא גישתם של היפנים ששלטו בעיר.

''היחס של היפנים ליהודים בימי מלחמת העולם היה במשך שנים רבות בגדר תעלומה'', מסביר קרנזלר, ''מצד אחד היפנים היו צרכנים כבדים של ספרות אנטישמית ולמעשה ההכרות היחידה שלהם עם יהודים היתה דרך ספרות אנטישמית כגון הפרוטוקולים של 'זקני ציון' וכדו'. מצד שני יחסם לפליטים היהודים שהגיעו אליהם היה טוב ואף יותר מזה, בודאי בהתחשב בעובדה שהיפנים היו בעלי בריתם של הנאצים. למעשה הנאצים עצמם התקשו להבין את היפנים. ידוע למשל כי באותם הימים בהם הורשו בחורי ישיבת 'מיר' להכנס ליפן וזכו שם ליחס אדיב, נערכה במדינה תערוכה של ספרות אנטישמית. בשגרירות הנאצית בטוקיו הפקידים יצאו מדעתם מכעס ותמהון''.

למרבה הפלא, אומר קרנזלר, חקירת מסמכים רלוונטיים מהתקופה מעלה שהתשובה לתעלומה הזאת פשוטה מאד. היפנים לקחו ברצינות גמורה את כל מה שקראו בספרים האנטישמיים והגיעו למסקנה ההגיונית שאם היהודים שולטים בכלכלה העולמית כדאי לשמור אתם על יחסים טובים. ''הם בלעו את כל הסטריאוטיפים האנטישמיים בלי לפתח איבה כלפי היהודים. היפנים הם אנשים פרגמטיים מאד, מבחינתם מעמדם המיוחד של היהודים היה עוד פרט שהם בקשו לנצל לטובתם. כך קרה שדוקא הסטריאוטיפים האנטישמיים הם אלו שהצילו את היהודים שהגיעו ליפן.