רחלי היא אם צעירה לשני ילדים שנושא הצניעות לא עמד מעולם במרכז חייה ולא היה קרוב ללבה. עד למקרה הקשה מאד שאירע לה, לבעלה ולילדיה, לפני שבעה חדשים, בדרכם לבילוי נופש באילת. הכסוי התקשורתי של הארוע תפס את ראש כל הכותרות ועמו תפס את כותרת ראשה ה'כסוי' האישי שלה...
רחלי: ''לפני קצת יותר מחצי שנה נסענו, בעלי, אני ושני הילדים שלנו שהגדול הוא בן שלש והקטנה בת שנה וחצי, לנופש באילת. הכנתי לילדים מטה מאולתרת באוטו, שיוכלו לישון בדרך בצורה נוחה, כסיתי אותם בשמיכה וגם אני נרדמתי, כשבעלי שנהג, היה היחיד שנותר ער. בכביש הערבה, פתאם אני שומעת את בעלי צועק לי: ''רחלי, אנחנו מתהפכים''! עד שהתעשתתי והבנתי שזה לא חלום, אלא הוא אכן אמר לי את הדברים, נכנסנו במעקה בטיחות, חצינו אותו ונפלנו לתהום בעומק 8 מטר, בערך... החלונות במכונית התנפצו, הילדים עפו ממנה, כל אחד לכיוון שונה, גם אני נזרקתי דרך החלון והמשכתי להתגלגל לעומק הואדי. בעלי שנשאר באוטו עשה עוד ארבע 'סלטות' עם הרכב ואז הרכב נפל ישר...עלי. הייתי כלואה מתחת לרכב.
כשנזרקתי מהרכב איבדתי את ההכרה. ראיתי שחור ואני לא יודעת בדיוק איך להסביר את מה שראיתי. הרגשתי שהנשמה שלי רוצה לצאת ולהמית את הגוף. ואז, כאילו דברתי עם בורא עולם ובקשתי ממנו: ''אל תקח אותי עכשיו, אני עוד לא שלמה! תן לי עוד קצת לחזור ואז תקח אותי''! אני לא יודעת לתאר אם אמרתי את זה ממש, או בתת הכרה, אבל זה מה שבקשתי. באותה הזדמנות ובאותה צורה של שיחה עם בורא עולם, הבטחתי לו שכצעד ראשון להשלים את עצמי לפניו, אם לא יטול את נשמתי, אני מבטיחה לו לכסות את הראש, מה שלא עשיתי מעולם. למה דוקא את זה? אני לא יודעת. עד אז לא הייתי בהרצאות של הרב, לא ראיתי קלטות, לא ידעתי שכסוי הראש הוא מרכיב מרכזי בקשר שבין נשים לבוראם. אבל עובדה, אל זה נמשכתי וזה מה שממש נדרתי. לפתע התעוררתי. שמעתי את בעלי נחלץ מהרכב שעלי וצועק בקול רם: ''מה עשיתי''? ''מה עשיתי''? הוא התחיל לחפש את הילדים ולא מצא אותם. הילדה היתה זרוקה בעוד ואדי, הרחק מתחתנו. ואז צעקתי לו: ''אלי, בוא תציל אותי, אני מתחת לאוטו'', אבל הוא דאג מאד לגורל הילדים ואפילו לא הבין עד כמה אני נמצאת בסכנת חיים.
כך אני שוכבת מתחת לאוטו, האגזוז לוחץ לי על הגב, הייתי במצב של בין הכרה לחוסר הכרה עד שלא הרגשתי אפילו את הכאבים העזים ורק רציתי שיחלצו אותי ויצילו את חיי. פתאם מתחת למכונית הבחנתי שבעלי מחזיק את הילדה הקטנה שלי, כולה מדממת, לא יכולתי לראות מאיפה הדימום ובתת ההכרה שמעתי את הבן צורח. רעש והמולה נוראה. תארו לעצמכם מה עבר עלי...הצלחתי קצת לבכות, נסיתי בשארית כחותי לחלץ את עצמי, אבל לא הצלחתי. שכבתי מתחת לרכב, התחננתי שיצילו אותי, בעלי ניסה להרגיע, אבל לא האמין בעצמו שיש לו סכוי להרים מעלי את המכונית ולחלץ אותי. הוא אמר לי שהוא עולה למעלה להזעיק עזרה. הוא עלה לכביש, מעט מאד רכבים עברו שם באותה שעה ואיש לא עצר...
כשירד בחזרה למטה אלי, כבר נפרדתי ממנו לעולמים. אמרתי לו שאני מרגישה שאני עומדת למות ולעצמי שה' לא קבל את בקשתי...הוא ניסה להתקשר למשטרה, למגן דוד, לכל מי שיכל, אבל לא היתה קליטה ואני, טיפת האויר האחרונה כבר עזבה אותי. ואז, בכחות שבשכל האנושי אי אפשר להבין מאיפה הוא לקח אותם, הוא הרים את המכונית מעלי ביד אחת ומשך אותי ביד השניה החוצה...רציתי לקום לילדים, לעזור להם, אבל לא יכולתי. פתאם הופיעו, משומקום כחות משטרה ואנשים רבים נוספים וחלצו אותי. הגעתי לבית החולים במצב של סכנת חיים בעיקר בגלל ריאה מדממת. חוץ מזה סבלתי מאגן מרוסק...הרופאים אמרו לבעלי שהגעתי בשעת האפס ואיחור של כמה דקות היה חורץ את גורלי למות. נס. נס של ממש. טופלתי בצורה הטובה ביותר, הכניסו ברגים לשקום האגן, הריאה המדממת טופלה בהצלחה והכוויות הקשות בגב, תוצאה של חום האגזוז שמתחתיו שכבתי, גם הם אוחו. אני לאט לאט משתקמת, אבל ברוך ה'. גם הילדים יצאו בפציעות קלות בלבד, הרופאים לא האמינו וגם הם נאלצו להודות שמלאכים שמרו עליהם. לא יעלה על הדעת לעבור תאונה קשה שכזו, להתרסק אל תוך ואדי ולצאת ממנה בפצעים קלים כפי שקרה לילדים. נסי נסים.
ומה קרה עם כסוי הראש? מה שאתם רואים עכשיו זה לא מה שעשיתי מיד. היה לי מאד קשה לקיים את ההבטחה שהבטחתי לקב''ה. הייתי חדשיים מרותקת לכסא גלגלים, מאושפזת לשיקום כאן באשדוד ויצר הרע מיהר לבקר אותי ולהשפיע עלי. אמרתי לעצמי: ''נכון, קבלתי עלי לכסות את הראש, אבל קשה לי לעשות את זה בבת אחת ואני אוציא קצת משערות ראשי כדי שלא ילעגו לי. אני אעשה את זה בהדרגתיות, לא בבת אחת''...
ואז באחד מימי הששי רצינו ללכת לטייל עם הילדים באוטו של אחי. אבל המכונית התקלקלה והחלטתי לקנות לילדים גלידות בקיוסק ולהמתין עד שבעלי, שהלך לתקן את האוטו של אחי, יחזור. אני לא הייתי עוד ניידת כל כך, ישבתי ופתאם אני רואה את הילד שלי רץ ואני לא מספיקה לצעוק אחריו עד שפתאם מול עיני מגיחה מכונית ופשוט מעיפה אותו באויר... צעקתי נורא ומה שעבר לי מיד בראש זה - אלקים, מה קורה כאן? פחות משלשה חדשים אחרי המכה ההיא והנה עוד מכה. הילד קבל מכה בראש, נפל על מכסה המנוע וממנו לרצפה. אני, כמובן, כמו כל אמא שרואה מול עיניה דבר נורא שכזה שקורה לילד שלה, חשבתי שאני יוצאת מדעתי. הגיע אמבולנס ועד שבדקו את מצבו וטפלו בו אמרתי לעצמי: ''אין, אין 'קומבינות' על ה'. עם בורא עולם לא משחקים. קבלתי על עצמי וזייפתי - והנה מה קרה לי''. בסופו של דבר התברר שלילד ב''ה לא קרה כלום. זו היתה התראה בשבילי, שאם מבטיחים משהו לבורא עולם ומקבלים ממנו תמורה מלאה עוד לפני שמקיימים, חיבים למלא אחר ההבטחה במלואה וזה מה שאני עושה מאז המקרה''...
''אני רוצה להגיד לכם: 'אני ראיתי פשוט את המות מול העינים. זה משהו מיזערי לעומת לראות את המות של הילדים שלך, שזה הדבר הכי יקר בעולם. ואני אומרת לכם שגם אם חרב מונחת על צוארו של אדם אסור לו להתיאש. תמיד יש למי לפנות ויש למי לבכות. צריך רק להאמין באמונה שלמה שיש בורא לעולם. כשקוראים לו, מתפללים ולא רק מתוך סדור, אלא אפילו מדברים איתו, הוא נענה. הוא תמיד לידכם, לא משנה מתי ובאיזו שעה. תמיד בורא עולם שומע כשבוכים באמת ופונים אליו מכל הלב...רק תמלאו אתם בדיוק את מה כל שהבטחתם לו והוא ימלא את כל משאלות לבכם''.
הקהל קבל את ספורה בתשואות ועיני נשים רבות שבקשו בעקבותיו 'כסוי ראש' לעצמן עדין היו לחות מדמעות כשברכו 'שהחיינו'.